Saturday, December 06, 2014

My New Zelda Favorite


בגלגול האחרון
זלדה 

חָשַׁבְתִּי שֶׁבַּגִּלְגּוּל הָאַחֲרוֹן
הַיְדִידוּת הִיא בְּלִי כְּשָֹפִים בְּלִי שֵׁדִים
בְּלִי שְׁמָשׁוֹת וּבְלִי יְרֵחִים.
שֶׁלַּחִבָּה הָאַחֲרוֹנָה יֵשׁ גָּוֶן
שֶׁל טַל.
חָשַׁבְתִּי שֶׁהַלֵּב נָח לוֹ
עַל הַר גָּבוֹהַּ
בְּצֵל שִׂיחָה חֲרִישִׁית
שֶׁמַּפְלִיגָה לַמֶּרְחַקִּים
שֶׁמַּחֲלִיפָה צוּרוֹת
וּנְמוֹגָה כֶּעָנָן.
שָׁכַחְתִּי שֶׁלִּבִּי אַסִּיר כְּאֵב
וּבוּשׁוֹת מֵרֶחֶם מִשַּׁחַר
שָׁכַחְתִּי אֶת כָּל הַזְּעָקוֹת
שֶׁמִּנַפְשָׁם בָּאוּ אֶל קִרְבִּי.
וְרָצִיתִי לִגְזֹר מִן הַחֲרָדוֹת
עִגּוּל שֶׁל שֶׁקֶט
שֶׁיִּשְׁתַּקֵּף בְּתוֹכוֹ טֹהַר
הַשָּׁמַיִם.
וְאֶהְיֶה כְּצִפּוֹר.
וְאֶהְיֶה כְּצִפּוֹר.
שָׁכַחְתִּי שֶׁגַּם הַנָּבִיא
בָּכָה
אֲפִלּוּ הַשָּׁרָף מֵעֲנָתוֹת
בָּכָה.
הַשָּׁמַיִם לֹא הִשְׁכִּיחוּ מִמֶּנוּ
אֶת הַעֶלְבּוֹנוֹת
לֹא הִשְׁכִּיחוּ מִמֶּנוּ עֶרְגוֹת אֱנוֹשׁ.
נְהִי גַעְגּוּעִים עַד לְאֵין מַרְפֵּא
רוֹעֵד עוֹד בֶּחָלָל.
קוֹלוֹת הַיְלָדִים שֶׁמְּשַׂחֲקִים
בִּרְחוֹבִי
הֲמֻלַּת כְּלֵי הָרֶכֶב
קְרִיאוֹת מוֹכְרֵי הַפֵּרוֹת
וְקוֹנֵי כְּלֵי הַנְּחשֶׁת
אֵינָם מַחֲרִישִׁים נְהִי רָחוֹק רָחוֹק
וְדַק כַּחוּט.


In the Final Incarnation

By Zelda (1914 – 1984)

I thought that in the final incarnation
friendship would be without spells or shades
without suns or moons.
That the utmost affection would have the color
of dew.
I thought the heart would make itself at peace
on a lofty mountain
in the shade of silent conversation
that sails off in the distance
that changes forms
and melts away like a cloud.
I forgot my heart was a captive of pain
and shame from the womb of the morning 1
I forgot all the screams
that came from their souls to my core.
And I wanted to cut from the fears
a circle of quiet
in which would be reflected the purity
of heaven.
And I’d be like a bird.
And I’d be like a bird.
I forgot that the prophet too
wept
even the seraph of Anathoth2
wept.
Heaven did not let us forget
the affronts.
Heaven did not let us forget
the yearnings of man.
A wail of longing without hope of remedy
yet trembles in the void.
The voices of the children playing
in my street
the tumult of the cars
the cries of the fruit merchants
and the brassware sellers
never silence the far-faraway wail
fine as a thread.

1 Comments:

Blogger kishke said...

A beautiful poem.

The translation is good (I assume it is yours), but I don't think it quite captures the lyrical tone of the original.

December 18, 2014 at 11:14 PM  

Post a Comment

<< Home